סקירה משפטית

צער בעלי חיים ותביעות ייצוגיות

חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994 קובע איסורים והגבלות בנוגע לפגיעה בבעלי חיים, ובכלל כך: איסור התעללות בבעל חיים; איסור עינוי בעל חיים; ואיסור ארגון קרבות בין בעלי חיים. שר החקלאות אמון על ביצוע החוק ואכיפתו.

בבסיס החוק עומד הצורך להגן על החלש, וכן הרצון למנוע הפיכת האדם לאכזר, שלא תושחת נפשו במעשי אכזריות. כפי שנקבע ברע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ (1997):

"היסוד הראשון והעיקרי בונה עצמו על תחושתנו – תחושת-הלב – כי התעללות בבעל-חיים, התאכזרות אליו, עינויו, הינם מעשים בלתי מוסריים, בלתי הגונים ובלתי הוגנים. תחושת החמלה שאנו חשים כלפי בעל-חיים שמתעללים בו נובעת ממקום עמוק בלבנו, מרגש המוסר שבנו, רגש הנחרד נוכח פגיעה בחלש ובחסר-ההגנה.

צוּוינו מלידה להגן על החלש, ובעלי-חיים הם חלשים. בעל-חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר-הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה – כמוה כילד – הינה תמימה. אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עמו. החיה מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים. האדם מצווה אפוא להגן על החיה כחלק מן הציווי המוסרי להגן על החלש.

מצוות צער בעלי-חיים באה, אפוא, להגן על בעלי-החיים באשר הם, יצורים שהאלוהים נתן בהם נשמה. כל מי שאלוהים בלבבם, יעשו ככל שיוכלו – איש-איש ממקומו – כדי שהאדם לא יענה בעלי-חיים, לא יתאכזר אליהם ולא יתעלל בהם. ומלבו של האדם נחצבה ההלכה ונחוקו החוקים להגנת בעלי-החיים".

חשיבות מניעת ההתעללות וההתאכזרות לבעלי חיים אינה רק בצורך להגנה עליהם. מניעת התעללות ואכזריות באה, בראש ובראשונה, להגן על האדם. מי שמתאכזר ומתעלל מעיד על דפוסי התנהגות. המתאכזר ומתעלל בבעלי חיים, סופו שיפגע גם בבני אדם. מכאן החשיבות שראה המחוקק בהגדרת האיסור שבהתעללות ובהתאכזרות ככלל, גם כאשר הנפגעים הם בעלי חיים.

צער בעלי חיים ותביעות ייצוגיות

בעשור האחרון תחום התביעות הייצוגיות הביא להישגים משמעותיים במניעת צער בעלי חיים, תוך תיקון נהלים ושמירה על זכויותיהם של בעלי החיים. להלן מספר דוגמאות.

ת"צ 14602-12-12 אלבז נ' קבוצת תנובה ואח'; ת"צ 14628-12-12 אמזלג נ' בקר תנובה אדום אדום

בעקבות שידורה של כתבת תחקיר במסגרת תוכנית הטלוויזיה "כלבוטק" ביום 6.12.12, העוסקת ביחס לבעלי החיים המובאים לשחיטה במפעלה של המשיבה (להלן – כתבת התחקיר), הגישו המבקשות שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות נפרדות. בבסיס בקשות האישור עמדה הטענה, כי בכתבת התחקיר הובא תיעוד בדבר נקיטת אלימות כלפי בעלי החיים המובאים לשחיטה במפעלה של המשיבה, במידה העולה על הנדרש, המהווה הפרה של חיקוקים ונהלים שונים מתחום ההגנה על בעלי החיים.

החיקוקים שנזכרו בבקשות האישור הם חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן – חוק צער בעלי חיים); תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הובלת בהמות), התשנ"ו-2006; תקנות מחלות בעלי חיים (שחיטת בהמות), התשכ"ד-1964. כן הוזכרו בבקשות האישור תקנים בינלאומיים, שעוגנו בקווים מנחים של ארגון בריאות בעלי החיים הבינלאומי.

נטען, כי המשיבה הפרה חובות חקוקות אלה, הטעתה את צרכניה באשר לאופן הטיפול בבעלי החיים במפעלה וכשרות מוצריה, התרשלה כלפיהם ואף עשתה עושר ולא במשפט. לעמדת המבקשות, בעקבות הפרות אלה חבה המשיבה בפיצוי חברי הקבוצה, בגין הנזק הלא ממוני שהוסב להם, בשל כך שנחשפו לאירועים החריגים שהתרחשו במפעלה.

במסגרת הליך הגישור הושג בין הצדדים הסדר פשרה, מבלי שמי מן הצדדים הודה בטענות הצד האחר, אשר עיקריו הם אלה: המשיבה תעביר תרומה כספית בסך 2,700,000 ₪ לעמותות העוסקות בהגנה ובשמירה על רווחת בעלי החיים בישראל וכן תתרום לנזקקים, באמצעות עמותת "לתת", מוצרי מזון המשווקים על-ידי קבוצת תנובה בשווי כולל של 1,500,000 ₪.

ת"צ (ת"א) 2150/07 פרנקל נ' הנקל סוד בע"מ

הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הנתבעת (להלן גם – "הנקל סוד"), שעניינה, בתמצית, בהטבעת סמל ה"ארנב" של "האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים" (להלן – "האגודה") על גבי מוצריה, שעה שלא הייתה רשאית לעשות כן.

התובעת טענה, כי בעוד שמשמעותו של סמל הארנב היא שהמוצר שעליו הוא מוטבע יוצר ופותח ללא שנערכו ניסויים בבעלי חיים, הרי הנתבעת הטביעה על גבי מוצריה את סמל הארנב לאחר שנת 2002 על אף שהיא משתייכת לקונצרן הנקל המבצע ניסויים בבעלי חיים, וחרף העובדה שבאותה שנה הסירה האגודה את הכרתה בכשרות הנתבעת לשאת את הסמל. בכך, טענה התובעת, הטעתה הנתבעת את חברי הקבוצה וגרמה להם נזקים ממוניים – בשווי מחיר המוצרים עם הסימון המטעה שנרכשו על ידיהם, כמו גם נזקים לא ממוניים – בדמות עגמת נפש ופגיעה באוטונומיה של הרצון.

התובעת עתרה לסעד הצהרתי, לפיו הטבעת סמל הארנב על גבי מוצרי הנתבעת בצירוף הכיתוב "לא נוסה בבעלי חיים" הוא מטעה. כן עתרה לפיצוי כספי בסך בגין הנזקים הממוניים והלא-ממוניים שנגרמו לחברי הקבוצה, ולצו המורה לנתבעת להסיר את סמל הארנב ממוצאים המיוצרים או משווקים על ידיה. בהינתן שאי אפשר יהיה לאתר את חברי הקבוצה, גם להבנת התובעת, התבקש בית המשפט ליתן סעד לטובת הציבור, מכוח סעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות.

בהחלטה מפורטת מיום 9.1.2011 אישר בית המשפט (כב' השופט בדימוס ע' בנימיני) את התובענה כייצוגית ביחס לראש הנזק הלא-ממוני בלבד (להלן – החלטת האישור), זאת לאחר ששוכנע כי התנהלות הנתבעת הייתה מטעה, פגעה באוטונומיה של הרצון של חברי הקבוצה וגרמה להם לעגמת נפש.

במסגרת הסכם הפשרה הוסכם כי יינתן צו מניעה קבוע על פיו הנתבעת לא תטביע בעתיד את סמל הארנב על מוצריה, בלא קבלת אישור מהאגודה. בהקשר זה הובהר כי ייתכן שקיימים עדיין מוצרים הנושאים את סמל הארנב שיוצרו או שווקו בתקופה הרלוונטית לתובענה, וכי לא התבצע איסוף של מוצרים אלה.

כמו כן התחייבה הנתבעת לשלם, בתוך 30 ימים מיום אישור הסדר הפשרה, פיצוי לטובת הציבור בסך כולל של 3,200,000 ש"ח, שיינתן על דרך של תרומה בחלקים שווים לארבעה גופים החברים בעמותת נח, הפועלים להגנה על בעלי חיים בתחום הניסויים בבעלי חיים: האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים (ע"ר 580052439); עמותת תנו לחיות לחיות (ע"ר 580176832); עמותת מאחורי דלתות המעבדה (ע"ר 580510006); והעמותה למען מדע מוסרי (ע"ר 580379899). עמותות אלה עוסקות, בין היתר, בפעולות חינוך והסברה, הפצת מידע, פעולות מחאה, נקיטה בהליכים משפטיים, קידום חקיקה ואכיפת החוק הקיים.

צער בעלי חיים – עונשים

פגיעה בחיה מהווה עבירה פלילית. כך, סעיף 451 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי: "ההורג חיה הניתנת להיגנב או חובל בה, פוצעה או מפעיל עליה רעל, במזיד ושלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים."

סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, שעניינו איסור התעללות קובע כי:"לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי."

סעיף 17(א) לחוק צער בעלי חיים קובע ענישה של שלוש שנות מאסר או הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעובר על הוראות סעיף 2 לחוק בעניין איסור התעללות בעבעל חיים וכן עונש מאסר של ארבע שנים למפר את הוראות סעיף 2(א) בעניין נטישת בעל חיים.

סעיף 17(ב) לחוק קובע עונשים נוספים על העובר על הוראות סעיפים 2א, 2א1, 2ב(א) או 4 לחוק – עונש מאסר שנה או הקנס האמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

בתי המשפט בישראל מיישמים את קביעת המחוקק לעניין עונש מאסר בפועל לעובר על הוראות החוק. המחוקק קבע בשני חיקוקים שונים כי העונש הראוי לפוגע בבעלי חיים הוא שלוש שנות מאסר.

העונש הקבוע בדברי החקיקה מנחה את בתי המשפט בבואם לגזור את הדין. בתי המשפט בישראל הדגישו כי העובדה שהמחוקק חזר והדגיש את הענישה הראויה בשני דברי חקיקה שונים ורמת הענישה הקבועה בחוק צריכה לעמוד לנגד עיני בית המשפט בבואו לגזור את הדין. ראה:ע"פ 7066/04 חוסיין שחאדה נ' מדינת ישראל (2005).

חוק צער בעלי חיים – המשפט העברי

מצוות "צער בעלי חיים" תופסת מקום מרכזי בהלכה העברית. כך, בספר תהילים נכתב: "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז), ובמקום אחר: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה, טז).

אין הקשב למצוקותיהם ולצרכיהם של בעלי החיים מסור לאלהים בלבד, ונגזרות ממנו חובות מעשיות המוטלות על בני האדם.

כך, למשל, בעשרת הדברות, חוייבו בני ישראל בשמירת השבת, כשהמצווה חלה לא רק עליהם ועל בני ביתם והנלווים אליהם אלא אף על בהמתם – "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך" (דברים ה, יד).

באופן דומה נקבע כי קיימת חובה לאדם לזון את בהמתו, ואת הקדימות הראויה למזונותיה ביחס למזונותיו של בעליה: "אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר [מאוחר יותר] 'ואכלת ושבעת'" (מסכת ברכות מ, א).

בנוסף, קובעת התורה גם חובה על מי שהולך בדרך ופוגש חמור הכורע תחת נטל משאו חייב, לעזור לו: "לא-תראה את-חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים, כב, ד).

חובת העזרה לחמור קמה גם ללא קשר לזהות בעליו של החמור והיא תקפה גם כאשר מדובר בחמור אויבך (שונאך): "כי-תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב [מעזור] לו עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה).

באופן דומה פסק הרמב"ם, כי אם ההולך בדרך פוגש "בשניים, אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו – מצווה לפרוק בתחילה, משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, יג, יג).

הדעה המקובלת בגמרא היא כי המצווה שלא לגרום צער לבעלי חיים הינה מצווה מן התורה (מדאורייתא) הדוחה מפניה, מפאת חשיבותה, כל מצווה אחרת שהיא מדברי חכמים: "צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי רבנן" (שבת, קכח, ב; כמו כן ראו, בבא-מציעא, לב, ב ["לעולם צער בעלי חיים דאורייתא"]).

צא ולמד: החובה שלא לגרום צער לבעלי חיים מטילה על האדם חובה מעשית והיא שוללת גרימת סבל בלתי מוצדק לבעלי חיים.

צער בעלי חיים – חקיקה ותקנות

קיימים חוקים נוספים ותקנות בענייני צער בעלי חיים. להלן דוגמאות:
1. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הובלת עופות), תשע"ב-2011
2. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה שלא לצרכים חקלאיים), תשס"ט-2009
3. כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), תשס"א-2001
4. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (מופעים של בעלי חיים), תשס"א-2001
5. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (גידול חזירים והחזקתם לצרכים חקלאיים), תשע"ה-2015
6. חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994
7. חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), תשנ"ד-1994
8. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (קרן למען בעלי חיים), תשנ"ה-1995
9. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב), תשס"ו-2006
10. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הובלת בהמות), תשס"ו-2006

** הסקירה המובאת לעיל אינה מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינה מתיימרת להקיף את מכלול הסוגיות המשפטיות והמנהלתיות בנושא, ובהתאם למצוין גם בתקנון המשרד.