סקירה משפטית

חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998

עקרון חופש המידע מהווה כלי מרכזי והכרחי לעיצוב התנהגות ראויה של הרשות הציבורית בחברה דמוקרטית תקינה. עיקרון זה מבטיח את שקיפות פעולות השלטון, מחזק את מבנה המשטר, מאפשר ביקורת ציבורית ומגביר את אמון הציבור ברשויות השלטוניות. נגישות למידע ושקיפותו מסייעת לקידום ערכים חברתיים, וביניהם, עיקרון השוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות אדם.

עורך דין חופש מידע. למשרד עו"ד יוסף בן-דוד ניסיון רב בעתירות לפי חוק חופש המידע. המשרד מייצג ומלווה את לקוחותיו בעתירות חופש מידע החל משלב הגשת הבקשה למידע לרשות המינהלית ועד להגשת עתירה לבית המשפט המוסמך (במידת הצורך).

הזכות לקבלת מידע בטרם חקיקת חוק חופש המידע

הזכות לקבלת מידע מרשויות הציבור הוכרה מכוח פסיקת בתי המשפט, עוד בטרם חקיקתו של חוק חופש המידע. בית המשפט העליון קבע, כי המידע המצוי בידי הרשות הציבורית מוחזק אצלה בנאמנות בשביל הציבור ואיננו נחלתה הפרטית. משכך, ובהיותה נאמנה של הציבור, הרי שהרשות אינה יכולה לנהוג במידע מנהג בעלים.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט ח. כהן בבג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים, בפסק דין שניתן בשנת 1971:

"הטענה כי באין חובה חוקית לגלות, רשאי אני לכסות ולא לגלות – יכול ותישמע מפי אדם או תאגיד פרטי .., אבל אין היא נשמעת מפי רשות הממלאת תפקיד על-פי דין. לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עשה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן, וכשלעצמה אין לה זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו או הוקנו לה או הוטלו עליה מכוח הוראות חקוקות".

בבג"ץ 337/66 עיזבון קלמן פיטל נ' ועדת השומה שליד עיריית חולון (1967), קבע כב' השופט ויתקון, כדלקמן:

"אך לדעתי, כל שאלתו של יושב ראש ועדת השומה: והיכן האסמכתה בחוק המקנה לאזרח זכות לעיין בחומר שבידו? אינה במקומה. נהפוך הוא: מן הדין לשאול, היכן האסמכתה בחוק השוללת מהאזרח את הזכות לעיין בחומר, שבידיעתו יש לו ענין לגיטימי. כל "הסודיות" הזו, המקימה מחיצה ופורשת מסך בין השלטון והאזרח, לא יכירנה מקומה במינהל תקין במשטר חפשי. יש ומן הסתם היא נובעת מגאוות השררה ויש והיא נותנת מקום לחשד שבאמת יש מה להסתיר… סבורני איפוא שהעותר צדק בדרישתו לא רק מכיון שזכותו לעיין במסמכים נובעת מהוראות החוק, אלא – ובעיקר – מכיון שהשכל הישר וההגינות האלמנטרית ביחסי-ציבור בין שלטון ואזרח מחייבים מסקנה זו".

חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998

עם חקיקת חוק חופש המידע עוגנה הזכות לקבלת מידע בחוק חרות באופן שנוצר חיזוק מהותי לזכות זו. סעיף 1 לחוק חופש המידע קובע כי: "לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".

דברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק תשנ"ז, עמ' 397) מבהירים את המטרות והערכים החברתיים בבסיס חוק חופש המידע:

"הזכות לקבלת מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי. היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של אדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם ותאפשר בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון".

חוק חופש המידע מכיר בזכותו של כל אזרח או תושב ישראלי לקבל מהרשות הציבורית מידע בעל אופי ציבורי, וזאת אף אם אין לו עניין אישי מיוחד בו. בנוסף, החוק אינו מתנה את קבלת המידע בנימוק הבקשה מצד מבקש המידע. כפי שפורט לעיל, הטעם לכך הוא שמידע זה אינו קניינן הפרטי של הרשויות, והן מחזיקות בו כנאמנות הציבור, בשביל הציבור ולמען הציבור.

חריגים לעיקרון חופש המידע

סעיפים 8 ו-9 לחוק חופש המידע קובעים מספר מקרים בהם הרשות הציבורית אינה חייבת במסירת מידע.

סעיף 8 לחוק קובע כי רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע. כך, סעיף 8(1) לחוק קובע כי רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע ככל והטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה.

סעיף 8(2) לחוק קובע כי רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע ככל והמידע נוצר, או נתקבל בידה, למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש.

סעיף 8(3) לחוק קובע כי רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע לאחר שנקטה אמצעים סבירים, התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה;

סעיף 9(א)(1) לחוק קובע כי רשות ציבורית לא תמסור מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם".

סעיף 9(א)(2) לחוק קובע כי רשות ציבורית לא תמסור מידע בנושאים ששר הבטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו, באישור הועדה המשותפת.

סעיף 9(א)(3) לחוק קובע כי רשות ציבורית לא תמסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 .., אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין. סעיף 9(א)(4) קובע כי לא ימסר מידע "אשר אין לגלותו על פי כל דין".

סעיף 9(ב) לחוק קובע, בין היתר כי רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה או מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב; או מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות.

חוק חופש המידע – פרשנות הסייגים בצמצום

כפועל יוצא מחשיבותה של הזכות לקבלת מידע, הרי שאת הסייגים המגבילים זכות זו יש לפרש בצמצום.

כך בה"פ 282/00 עציון נ' לוי (2000), נפסק על ידי כבוד השופט ע. קמא, כי: "נוכח טיבה של הזכות, ולאור מטרתו המפורשת של החוק, יש לנקוט בפרשנות נדיבה לגבי זכות האזרח לקבל מידע באופן יעיל ומיידי מן הרשות, ובעת ובעונה אחת – פרשנות מצמצמת של הסייגים, ככל שלשון החוק ותכליתו "סובלים" זאת ובלבד שלא ייפגעו חיסויים ברורים ומפורשים שבחוק ושלא ייפגעו אינטרסים מובהקים ומוגנים של המדינה …".

עורך דין חופש מידע

עורך דין חופש מידע. למשרד עו"ד יוסף בן-דוד ניסיון רב בעתירות לפי חוק חופש המידע. המשרד מייצג ומלווה את לקוחותיו בעתירות חופש מידע החל משלב הגשת הבקשה למידע לרשות המינהלית ועד להגשת עתירה לבית המשפט המוסמך (במידת הצורך).

כך, בעקבות עתירת חופש מידע בה ייצג עו"ד בן-דוד, ואשר הוגשה כנגד משרד הביטחון, חשף המשרד מסמכים רבים שהתבקשו ואף חויב בהוצאות משפט בסך 8,500 ש"ח.

במקרה אחר, עתירה כנגד המשרד להגנת הסביבה בקשר עם זיהום חמור בעיר פתח תקווה השיגה את מבוקשה. בעקבות העתירה חשף המשרד להגנת הסביבה מסמכים רבים בקשר עם זיהום האוויר החמור ואף חויב בהוצאות לטובת העותר.

** הסקירה לעיל אינה מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינה מתיימרת להקיף את מכלול הסוגיות המשפטיות והמנהלתיות בעניין חוק חופש המידע, ובהתאם למצוין גם בתקנון המשרד.