סקירה משפטית

היעדר קיומו של הליך גילוי מסמכים בבג"ץ

בשונה מהליכים משפטיים המתנהלים בבתי המשפט האזרחיים, לא מתקיים הליך של גילוי מסמכים לפני בג"ץ.

בבג"ץ 6029/99 פולארד נ' ראש-הממשלה ושר הביטחון (2000), נקבע: "מכל מקום, במהלך הדיון הפנינו את תשומת-הלב של בא-כוח העותר כי בית-משפט זה אינו נוהג לפי תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכי ההליך של גילוי מסמכים אינו מקובל בבית-משפט זה..".

אפשרות קבלת מסמכים בהתאם להוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998

על כן, אדם הזקוק, בין אם לצורך הגנה על זכותו ובין אם לצורך אחר, למסמכים המצויים בידי הרשות מינהלית, יכול לפנות אל הרשות המינהלית הרלוונטית בבקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998.

פניה זו לקבלת מידע מובילה אל בית-המשפט המחוזי, שהוא המוסמך להורות על מסירת המידע, בהתחשב בזכות של כל אזרח וכל תושב לקבל מידע מכל רשות ציבורית.

גמישות בג"ץ כלפי הגשת ראיות

לאור ה"חסר" בהליכים ראייתיים מכוח תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, מגלה בג"ץ גמישות רבה כלפי הגשת ראיות.

יפים לעניין זה דברי פרופ' זמיר במאמרו "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א 295, 320 (תשנ"ג):

"כך, לדוגמא, הסתמך בג"ץ על דברים שצוטטו בעתונות כדי ללמוד מהם על שיקולים זרים שביסוד החלטה מינהלית, או כדי להסיק מהם שהרשות המינהלית לא ניגשה לדון בעניין בדעה פתוחה בנפש קולטת […]

כמו כן, אם מתעורר הצורך, בג"ץ מוכן לבחון ראיות בעין. הוא מוכן, לדוגמא, לצפות בסרט קולנוע, כדי להחליט אם יש טעם מספיק להחלטת הצנזור לפסול את הסרט להקרנה, להאזין לקלטת, לראות מוצגים או לצאת מהיכל המשפט ולבקר במקום מסוים, כדי להיווכח במו-עיניו מה המצב בשטח"

חוסר הסימטריה שבין האזרח הפשוט לבין הרשות המינהלית 

לאור מציאות זו, במסגרת החלטת בג"ץ אם לקבל או לדחות בקשות להוספת מסמכים או ראיות עליו להביא בחשבון את חוסר הסימטריה הראייתי בין העותר לבין הרשות המינהלית.

העותר הוא אדם פרטי אשר מצוי, ככלל, במצב של נחיתות ראייתית אל מול הרשות המינהלית, דבר הפוגע בשוויון בין בעלי הדין. יפים לעניין זה דבריהם של המלומדים שרגא ושחר בספרם המשפט המינהלי, כרך חמישי, בעמ' 278 (2010):

"העותר מצידו סובל מנחיתות ראייתית, כלפי המשיבה וגם כלפי התובע האזרחי, דבר המפר את השוויון בין בעלי הדין, הדבר בא לידי ביטוי במספר אופנים:

ראשית, .. במצב הדברים הטיפוסי, המידע העובדתי נמצא בשלמותו בידי הרשות ולא בידי העותר. במקרה הטוב, העותר נדרש לפנות לרשות לקבל מידע נוסף, ובכך מתעכבת עתירתו. במקרה הטוב פחות, נדרש העותר לפעול בלי שבידיו כל המידע, והדבר משפיע על אפשרותו לערוך את עתירתו ולהוכיח את טענותיו..

שנית, .. המכשירים הראייתיים בבג"צ מצומצמים ומוגבלים עד מאוד. בשונה מההליך האזרחי, שבו רשאי התובע להציג לנתבע שאלונים, להגיש בקשות לגילוי מסמכים ולחקור את יריבו .. – העותר אינו רשאי להציג בקשות לגילוי מסמכים או שאלונים…

שלישית, חוסר הסימטריה בין בעלי הדין בהליך לבג"צ משתקפת גם בחזקת תקינות המינהל – ובשמותיה הנוספים: חזקת הכשרות וחזקת החוקיות – הגורסת כי פעולת הרשות הינה כדין וכי הנטל להוכיח שאין הדבר כך מוטל על הטוען אחרת. העותר הוא זה שחייב להניח בעתירתו תשתית ראייתית, המערערת ולו במעט, את חזקת החוקיות".

* הסקירה המובאית לעיל אינה מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינה מתיימרת להקיף את מכלול הסוגיות המשפטיות והמנהלתיות בנושא, ובהתאם למצוין גם בתקנון המשרד.

** למשרד עו"ד יוסף בן-דוד ניסיון רב בניהול הליכים מינהליים וחוקתיים לפני בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) ובתי המשפט לעניינים מינהליים.