סקירה משפטית

הזכות להישכח בעקבות החלטת בית הדין של האיחוד האירופי בעניין Google Spain

התפתחות הטכנולוגיה במהלך העשורים האחרונים מאפשרת שמירת מידע לאורך זמן והנגשתו לציבור דרך רשת האינטרנט.

בהתאם לתחזית אותה הציג ד"ר גורדון מור (Gordon Moore), מעבדים מכפילים את יכולת החישוב שלהם כל 18 חודשים ויכולת האחסון של מידע דיגיטלי כמו גם קצב העברת מידע בין מחשבים מכפיל עצמו מדי שנה. צירוף פרמטרים אלו "מסביר את התופעה שהרשת אינה שוכחת, וכל פריט מידע שהועלה לאתר אינטרנט כלשהו יהיה בר השגה בעתיד"[1].

אף אופי הרשת המאפשר לכל אדם גישה מהירה, זולה ונוחה למידע, מגביר את השפעת הרשת על חיינו הפרטיים. הרשת העולמית מנגישה לציבור את היכולת לפרסם מידע ורעיונות בפומבי, והביאה להקמתם של רשתות חברתיות, בלוגים ואתרי מידע המשרתים מטרות אלו ומספקים במה לדיונים וויכוחים.

תופעת הנגשת המידע מתרחבת לאור פיתוחם של מנועי חיפוש מתקדמים, דוגמת google ו-yahoo!, המאפשרים לאתר מידע אישי ביתר קלות ברחבי הרשת.

תופעות אלו העלו לדיון ציבורי את השאלה בדבר הצורך להעניק לאזרחים את "הזכות להישכח", קרי, היכולת למחוק מידע אודותם מרשת האינטרנט.

דיונים אלו הובילו לכדי הצעת חוק באיחוד האירופי בעניין הגנת נתונים (data protection regulation) המבקשת לקבוע חוקי הגנת מידע אחידים בקרב מדינות האיחוד והענקת זכויות נוספות והכרחיות לאזרחים בנושא הגנת מידע אישי, דוגמת "הזכות להישכח".

הזכות להישכח בעקבות החלטת בית הדין של האיחוד האירופי בעניין Google Spain

הזכות להישכח קיבלה חיזוק לאחרונה מצד בית הדין האירופי לצדק. בהחלטה שניתנה בשנת 2014 בעניין Google Spain SL v. Agencia Española de Protección de Datos (AEPD), הכיר בית הדין בזכות להישכח, כנגזרת מדירקטיבה 95/46 בדבר הגנת מידע אישי משנת 1995 [2].

הדמות המרכזית מאחורי פסק הדין הוא מריו קונסטייה גונזלס (Mario Costeja González), אזרח ספרדי אשר במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת נקלע לפשיטת רגל. כתוצאה מכך, נכסיו עוקלו והועמדו למכירה והודעה על כך פורסמה כחוק בעיתון הספרדי המודפס La Vanguardia ובהמשך אף ברשת האינטרנט.

בשנת 2009, לאחר קצת יותר מעשור מאז הפרסום אודות פשיטת הרגל ולאחר שהתייצב מבחינה כלכלית, חיפש מר גונזלס את שמו במנוע החיפוש של גוגל (בגרסתו הספרדית – google.es) וגילה כי התוצאות מניבות את הפרסום אודות פשיטת הרגל שחווה בעבר.

בעקבות כך, פנה גונזלס לרשות הספרדית להגנה על מידע (AEPD) בבקשה כי תורה לעיתון להסיר את התוצאה או לתקן את דף האינטרנט בנושא כך שהמידע המתייחס אליו לא יופיע עוד, ובנוסף, תורה לגוגל ספרד או לגוגל הבינלאומית להסיר את המידע אודותיו כך שהוא לא יופיע עוד בתוצאות החיפוש.

גונזלס טען כי מאז הפרסום הוא התאושש מבחינה כלכלית והפרסומים המופיעים ברשת כבר אינם רלוונטיים לגביו ומפרים את זכותו לפרטיות.

הרשות הסכימה לבקשתו של מר גונזלס בכל הנוגע לפרסומים המופיעים במנוע החיפוש של גוגל אך סירבה בקשר לפרסום המופיע בעיתון. בעקבות החלטת הרשות, עתרה גוגל לביהמ"ש בספרד, והוא בתורו הפנה מספר שאלות עקרוניות לבית הדין לצדק של האיחוד האירופי:

[1] האם הדירקטיבה האירופית בעניין הגנת מידע אישי משנת 1995 חלה גם על מנועי חיפוש? [2] האם הדירקטיבה חלה על "גוגל ספרד" למרות העובדה ששרת עיבוד הנתונים שלה נמצא בארצות הברית? [3] האם לאזרח (אירופי) יש זכות להישכח, קרי, הזכות לדרוש ממנוע החיפוש להסיר מידע אישי אודותיו?

החלטת בית הדין לצדק של האיחוד האירופי

בית הדין האירופי לצדק השיב על שאלות אלו בחיוב. ביחס לשאלה הראשונה ציין בית הדין כי מנועי חיפוש שולטים על "מידע אישי" – לרבות מידע אישי מזהה – תוך יכולת איתורו והנגשתו לציבור הרחב, ומשכך פעולותיהם עונות להגדרת "עיבוד מידע" הקבועה בדירקטיבה.

ביחס לשאלה השנייה ציין בית הדין כי אפילו אם השרת הפיזי של החברה נמצא מחוץ לאירופה, יחולו חוקי האיחוד על החברה וזאת במידה ויש לה סניף או חברת בת באחת ממדינות האיחוד. על כן, לאור העבודה שגוגל מפעילה משרד מכירות במדריד, ציין בית הדין כי אין מניעה להחיל עליה את הדין האירופי בסוגיה.

כדי לענות על השאלה השלישית, פנה בית הדין לדירקטיבה בנושא הגנת מידע אישי משנת 1995 ולאמנה האירופית לזכויות אדם. בית הדין ציין כי יש לפרש את הדירקטיבה לאור מעמדם החוקתי של הזכות לפרטיות והזכות להגנת מידע אישי כפי שהם קבועים באמנה האירופית לזכויות אדם.

דירקטיבה בנושא הגנת מידע אישי משנת 1995 והאמנה האירופית לזכויות אדם

דירקטיבה 95/46 להגנת מידע אישי מסדירה את נושא איסוף, עיבוד והעברת "מידע אישי", וקובעת שורה של חובות על מעבדי המידע ולצידן מעניקה זכויות למושאי המידע (data subject). אחת הזכויות קבועה בסעיף 12 לדירקטיבה, המעניק למושאי המידע את היכולת לדרוש מחיקה או תיקון של מידע שעובד שלא כדין.

בית הדין ציין כי עיבוד מידע אשר תוכנו התיישן ושאינו רלוונטי עוד מהווה "עיבוד שלא כדין", ומשכך, לאדם קמה הזכות לדרוש את מחיקתו.

לכן, קבע בית הדין, כי התוצאות המופיעות במנוע החיפוש של גוגל המפנות לפשיטת הרגל שאותה חווה מר גונזלס בעבר כבר אינן רלוונטיות, ומשכך, קמה לו הזכות לדרוש ממנוע החיפוש את מחיקתן. במקרה זה ציין בית הדין כי הזכות להישכח של היחיד גוברת על האינטרס הכלכלי של מנוע החיפוש ועל זכות הציבור למידע.

הזכות להישכח – לא בכל מקרה

עם זאת, בית הדין בהחלטתו לא העלה את הזכות להישכח למדרגת "זכות על" הגוברת בכל מקרה על הזכות לחופש הביטוי והמדיה. להיפך, בית הדין ציין כי בכל פעם שתעלה לדיון סוגיית הזכות להישכח – יש לערוך איזון עדין בין הזכויות השונות.

במסגרת איזון זה על בית הדין לתת תשומת לב לסוג המידע העומד לדיון; רגישותו לחיים הפרטיים של הפרט; אינטרס הציבור במידע; וסוג האישיות העומדות לבחינה (איש ציבור מול אזרח פשוט).

החלטת בית הדין הנ"ל משקפת דוגמא לאיזון שכזה. מחד, בית הדין הורה לחברת "גוגל" למחוק את הגישה למידע הלא רלוונטי על מר גונזלס המופיע במנוע החיפוש (הספרדי) שלה, אך מאידך, הדגיש כי אין לשנות את תוכן ארכיון העיתון המחיל מידע זהה.

הערות שוליים:

[1] Gordon E. Moore, Cramming more components onto integrated circuits, Electronics Magazine 4 (1965).

[2] (Case C 131/12 Google Spain and Google vs. Agencia Española de Protección de Datos (AEPD (2014.