עדכון משפטי - 2.1.2020
בית המשפט העליון דחה בקשה לחשיפת הקלטות בפרשת הרפז לאור הזכות לפרטיות
פרשת הרפז – רקע עובדתי:
בשנת 2010 נחשפה "פרשת הרפז", אז התגלה בתקשורת מסמך ובו תכנית לבניית תדמית חיובית למועמד לכהונה כרמטכ"ל, האלוף (במיל') יואב גלנט, תוך פגיעה בשמו הטוב של הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף (במיל') גבי אשכנזי.
על גבי המסמך הוטבע סמליל (לוגו) משרדו של אייל ארד – יועץ אסטרטגי ופרסומאי. לאחר חשיפת המסמך, הגיש ארד תלונה במשטרה על זיוף, וטען כי אין לו קשר למסמך.
לימים, ולאחר חקירה, התברר, כי המסמך זויף על-ידי סגן-אלוף (במיל') בועז הרפז, אשר הועמד לדין, והורשע בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף.
כחלק מחקירות ובדיקות שבוצעו באותה עת, נתפסו ותומללו מספר רב של שיחות טלפון והקלטות אשר בוצעו בלשכת הרמטכ"ל. על שיחות אלה, בהמשך, הוצאו מספר צווי איסור פרסום.
העיתונאי ברוך קרא ומערכת תוכנית "המקור" (להלן: "המבקשים") פנו אל בית המשפט בבקשה לחשיפת הקלטות שונות. במהלך ההליך לפני בית המשפט העליון נתחמה בקשתם לחשיפת 12 שיחות נותרות שטרם נחשפו בעבר.
המבקשים חפצו לשדר הקלטות אלה לפני מועד הבחירות לכנסת ה-21, ונימקו את בקשתם לאור העניין הציבורי שבהקלטות ובהודעתו של גבי אשכנזי על כוונתו להתמודד בבחירות לכנסת.
לאור דחיית בקשתם הן בבית המשפט השלום בראשון לציון והן בבית המשפט המחוזי, הגישו המבקשים בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון במסגרת רע"פ 2783/19 ברוך קרא ואח' נ' מדינת ישראל ואח'.
בית המשפט העליון קבע כי הבקשה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור וקיימת הצדקה למתן רשות ערעור נוכח חשיבותו הציבורית של העניין. עם זאת, לגופם של דברים, דחה בית המשפט את הערעור לאור הזכות לפרטיות.
בקשה להסרת צו איסור פרסום
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מסמיך את בית המשפט להסיר צווי איסור פרסום ומוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב.
על בית המשפט, בדונו בסוגיה, לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ולקבל החלטה לאור הדין והפסיקה הקיימת בסוגיה. בכלל כך, על בית המשפט לשקול את עקרון הפומביות, אשר יסודו בהגיונות ומימוש זכות הציבור לדעת – קבלת מידע על פעולתן של רשויות הציבור.
בנוסף, על בית המשפט לשקול גם את עקרונות חופש הביטוי וחופש העיתונות, אל מול הפגיעה הצפויה בפרטיותם של גבי אשכנזי ויתר המשתתפים בשיחות הטלפון.
במסגרת החלטתו, הדגיש בית המשפט העליון כי חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת – כולם ערכים ראשונים במעלה, וכי: "יתכנו מצבים שבהם על אף פגיעה בפרטיות, העניין הציבורי שבפרסום מסוים יצדיק את הפרסום".
'עניין ציבורי' הינו "לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים', אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו" [ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 5.4.2006)].
לאחר בחינת ההקלטות הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי העניין הציבורי הגלום ב-12 השיחות המבוקשות – אינו עונה על הגדרת "עניין ציבורי", ואינו מצדיק את פרסום השיחות.
הזכות לפרטיות
כאמור, אל מול עקרונות חשובים אלה, זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי והעיתונות, עומדת הזכות לפרטיות.
בית המשפט העליון הדגיש כי ההקלטות המבוקשות הוקלטו בלשכת הרמטכ"ל ובוצעו לצרכים צבאיים פנימיים. בנוסף, ההקלטות שימשו לאחר מכן, בין היתר, את גורמי החקירה אשר בחנו את היבטיה הפליליים של הפרשה.
סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" – הריהו פגיעה בפרטיות.
לאחר שקילת כלל הזכויות שעומדות על הפרק קבע בית המשפט העליון כי העניין נופל בגדרי הגדרה זו, שכן, המטרות שלשמן בוצעו האזנות מומשו. על כן, בהתאם להוראת סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, כל פרסום של שיחות נוספות, או שימוש בהן שלא לצורך שבגינן הוקלטו – יהיה בו משום פגיעה בפרטיות.
לאחר קביעה זו, עבר בית המשפט העליון לבחון את תוכן השיחות, כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ולהעריך את עוצמת הפגיעה, על מנת לאזנהּ אל מול העניין הציבורי שבפרסום. גם כאן התרשם בית המשפט כי פרסום ההקלטות יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו של גבי אשכנזי ובפרטיותם של המשוחחים הנוספים.
שיקולי בית המשפט בהעדפת הזכות לפרטיות
בהחלטה צוין כי: ".. השיחות מלמדות על הרגלי עבודה של אשכנזי; יש בהן פרטי רכילות על צדדים שלישיים; התייעצויות פנימיות של אשכנזי עם יועציו, חלקן בנושאים שאינם נוגעים לפרשת הרפז; שיחות אישיות הנוגעות לדילמות פרטיות של המעורבים".
מעבר לכל אלה "השיחות מאופיינות בנימה חופשית ולא רשמית. שיח פרטי בין עמיתים לעבודה, בין מפקד ליועציו ופקודיו. פרסומן יפגע בפרטיות המשוחחים, כמו גם באינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח בלשכות בכירים בכלל, ובלשכות ביטחוניות בפרט".
על כן, נקבע (מפי כבוד השופט נ. סולברג), כי: "לצרכי הניהול השוטף של הצבא, נדרש הרמטכ"ל לקיים שיחות והתייעצויות פרטיות. הידיעה על כך שיש 'אוזניים לכותל', המקשיבות לכלל השיחות היוצאות והנכנסות אל קווי הטלפון של הרמטכ"ל, כמו גם הקלטה רציפה של המתרחש בתוך כותלי הלשכה, לצד חשש מפני שהחומרים יודלפו לצדדים שלישיים ויפורסמו לרשות הרבים – עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי".
בנוסף, צוין כי: "הרמטכ"ל יחויב לשקול כל תג ותג, לחשוב על השפעות הרוחב של אמירותיו, גם כאשר מדובר בשיחות שגרתיות בענייני דיומא, עם יועציו הקרובים ביותר. תהא זו מגבלה קשה שעלולה לפגוע בתפקודו, וכפועל יוצא מכך, בתפקוד הצבא כולו".
על יסוד האמור, קבע בית המשפט העליון כי מתגבש התנאי הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – פרסום השיחות יביא לפגיעה חמורה בפרטיות, אשר יש בה כדי להצדיק את הותרת צו איסור הפרסום על כנו.
החלטת כבוד השופט א' שטיין
לעומת כב' השופט נ. סולברג, אשר ניתח את השיקולים השונים הניצבים בסוגיה ובחן לעומק את ההקלטות, קבע כבוד השופט א. שטיין, כי "הצורך החברתי במניעת האפקט המצנן על שיחות הרמטכ"ל, הוא כשלעצמו מחייבנו לקיים את הצו בדבר איסור הפרסום".
* הסקירה המובאת לעיל אינה מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינה מתיימרת להקיף את מכלול הסוגיות המשפטיות והמנהלתיות בנושא, ובהתאם למצוין גם בתקנון המשרד.